איך חוגגים את חג המולד בגרמניה? אדוונט, שווקים, ניקולאוס וכריסטקינד

מי המציא את זר האדוונט ואת לוח האדוונט?

בגרמניה סופרים את דצמבר בימי ראשון. ביום ראשון הראשון של האדוונט מדליקים את הנר הראשון באדוונטסקרנץ, זר האדוונט, ואז עוד נר בכל יום ראשון עד חג המולד. לחפץ הזה יש תאריך ויש ממציא: יוהאן הינריך ויכרן, מייסד ומנהל ה-Rauhes Haus בהמבורג-הורן, הדליק את הזר הראשון ב-1839, מתחת לתקרת אולם התפילה.

הזר של ויכרן לא דמה לזרים של היום. הוא היה עשוי עץ, בערך בגודל של גלגל עגלה, ונשא נר לכל יום מיום ראשון הראשון של האדוונט ועד ערב חג המולד. כך הילדים ראו את חג המולד מתקרב, יום אחרי יום. ענפי האשוח והסרטים הלבנים נוספו רק החל מ-1860. הגרסה עם ארבעת הנרות היא פשרה, כדי שהזר ייכנס לסלון.

גם ללוח האדוונט יש סיפור משפחתי. אמו של גרהרד לאנג (1881-1974), סלמה, אשת כומר, הייתה מצמידה לבנה לקרטון 24 מרנגים קטנים מהוהנלוהה, *Wiebele*: אחד לאכול בכל יום. כשלאנג נעשה מו״ל במינכן, הוא הוציא ב-1908, אחרי כמה ניסיונות, לוח מודפס בשם *Im Lande des Christkindes*, ”בארץ הילד ישו”. לוחות 24 החלונות של היום הם צאצאיו. הלוח שלנו נמצא בעמוד לוח האדוונט.

מה קורה ב-6 בדצמבר בגרמניה?

בערב 5 בדצמבר הילדים בגרמניה מניחים את הנעליים או המגפיים שלהם מול הדלת. במהלך הלילה ניקולאוס ממלא אותם באגוזים, קלמנטינות, שוקולד ועוגיות תבלינים. בבוקר ה-6 מוצאים לעיתים קרובות גם בובה קטנה מבצק בריוש, שבאזורים מסוימים קוראים לה שטוטנקרל. זו המתנה הראשונה של העונה, שבועות לפני חג המולד.

במשפחות רבות ניקולאוס גם בא בעצמו, לבוש כבישוף: מתנדב או שחקן ששכרו לכבוד המאורע. הוא נוזף בילדים בעדינות, לפעמים תוך קריאה מתוך Goldenes Buch, ”ספר הזהב” שבו רשומים המעשים הטובים והרעים של השנה, ואז משאיר מתנה קטנה.

בצפון ובמרכז המדינה, ובאופן כללי באזורים הפרוטסטנטיים, מלווה אותו קנכט רופרכט, משרת קודר שמאיים על הילדים הלא צייתנים, ולפעמים אפילו בא במקומו. בברמן ילדים מחופשים יוצאים ל-*Sunnerklauslaufen*: הם עוברים מחנות לחנות, מדקלמים שיר קצר בגרמנית תחתית ומבקשים ממתקים. בני הדודים של קנכט רופרכט, מקרמפוס ועד פר פואטאר, מוצגים בכתבה מי מביא את המתנות ברחבי העולם, והבישוף עצמו בכתבה מי היה ניקולאוס הקדוש.

מהו שוק חג המולד הוותיק ביותר בגרמניה?

התואר ניתן בדרך כלל לשטריצלמרקט של דרזדן. הוא מוזכר לראשונה ב-1434, בימי הנסיך הבוחר של סקסוניה פרידריך השני, כשוק של יום אחד בכיכר האלטמרקט, ביום שני שלפני חג המולד. שמו בא מ-*Strüzel* או *Stroczel*, השם הישן של העוגה שנקראת היום שטולן.

כיום יש בשוק כ-240 דוכנים. רואים בו פירמידת חג מולד מהרי העופרת בגובה 14 מטרים, אחת מאותן קרוסלות עץ בנויות קומות שחום הנרות מסובב אותן, ואת הפלאומנטופל, דמויות קטנות עשויות שזיפים מיובשים שמייצגות מנקי ארובות. ובכל זאת, שמן פירושו ”שטן השזיף”.

השם הגדול השני הוא כריסטקינדלסמרקט של נירנברג, המתועד מאז 1628. בכל שנה הוא נפתח כשהכריסטקינד של העיר, הנבחר אחת לשנתיים, מדקלם את דברי הפתיחה שלו ממרפסת כנסיית פראואנקירכה. השווקים של נירנברג ושל דרזדן מושכים כל אחד כשני מיליון מבקרים בשנה. את בחירת הכריסטקינד אנחנו מספרים בכתבה מי מביא את המתנות ברחבי העולם.

השווקים דומים זה לזה מעיר לעיר: בקתות עץ, יין חם, לבקוכן, קישוטי זכוכית ועץ. מעבר לריין, שטרסבורג שמרה על אותה מסורת מאז 1570, כפי שמספרת הכתבה שלנו על חג המולד בצרפת.

מה אוכלים בחג המולד בגרמניה: שטולן ולבקוכן?

השטולן של דרזדן, שנקרא פעם שטריצל, מופיע במסמך רשמי כבר ב-1474. החמאה הייתה בו בעיה במשך זמן רב. ב-1490 שלח האפיפיור אינוקנטיוס השמיני ליורשו של הנסיך הבוחר של סקסוניה מכתב שהתפרסם בשם *Butterbrief*, ”מכתב החמאה”: הוא התיר חמאה לנסיך ולבני ביתו, ולאחרים בתנאי שישלמו תרומה שנתית לקתדרלה של פרייברג.

המלך אוגוסט השני החזק העניק לשטולן את רגע התהילה שלו. ב-1730 הזמין מגילדת האופים של דרזדן שטולן ענק לכ-24,000 אורחים. העיר משחזרת את המעמד בכל שנה בשטולנפסט: עוגה של שלוש עד ארבע טונות מובלת בתהלוכה עד השוק, ושם פורסים אותה בסכין של 1.60 מטר, העתק של הסכין מ-1730 שאבדה. שטולן דרזדני אמיתי נושא חותם עם דמותו של אוגוסט החזק, ורק 110 מאפיות בעיר מייצרות אותו.

הלבקוכן הוא עמוד התווך השני של העונה. אופי עוגיות תבלינים מוזכרים באולם כבר ב-1296 ובנירנברג ב-1395, ובנירנברג רק חברי הגילדה הורשו לאפות אותן. מאז 1996 הנירנברגר לבקוכן הוא כינוי מוגן: חייבים לייצר אותו בתחומי העיר. האיכות המעודנת ביותר, אליזנלבקוכן, מכילה פחות מ-10% קמח חיטה ולפחות 25% אגוזים, על רקיק דק של לחם מצות, ה-*Oblate*.

מי מביא את המתנות בגרמניה: הווייהנאכטסמן או הכריסטקינד?

הכול תלוי באזור. בצפון, במרכז ובמזרח המדינה זה הווייהנאכטסמן, ”איש חג המולד”, סנטה קלאוס לבן זקן שהפך פופולרי במאה ה-19 בזכות השיר *Morgen kommt der Weihnachtsmann*. בדרום גרמניה, באוסטריה ובשווייץ זה הכריסטקינד, הילד ישו, דמות מלאך בשמלה לבנה ובשיער מתולתל. המקור של שני השמות מפורט בכתבה השמות של סנטה קלאוס ברחבי העולם.

הרגע הגדול הוא ההייליגאבנד, ערב 24 בדצמבר. העץ מוצב ומקושט לעיתים קרובות באותו אחר צהריים, והוא נשאר במקומו עד ינואר: עצים טבעיים מונחים לאיסוף אחרי השבוע השני של החודש. הילדים מחכים מחוץ לחדר עד שפעמון קטן מצלצל: הוא מודיע שמביא המתנות זה עתה הלך. אז הם מגלים את העץ המואר ואת החבילות. לרגע הזה קוראים בשרונג.

הארוחה של ה-24 היא לעיתים קרובות פשוטה. בסקרים הגרמנים מציינים בראש הרשימה נקניקיות עם סלט תפוחי אדמה, לפני קרפיון, פונדו או ראקלט. הסעודה הגדולה מגיעה למחרת, עם אווז או ברווז צלוי. ה-25 וה-26 בדצמבר הם ימי חופשה רשמיים, והשני נקרא *Zweiter Weihnachtstag*, אבל ה-24 אינו יום חופשה.

מאין באו O Tannenbaum וכדורי הזכוכית לעץ?

*O Tannenbaum* לא היה שיר חג מולד. במקור זה שיר עממי שבו האשוח, הירוק תמיד, מסמל נאמנות. אחד הלחנים שלו מצוטט כבר ב-1605 בלקט מוזיקלי, *Nun fanget an*. ב-1820 פרסם אוגוסט צרנאק גרסה שבה אוהב מתלונן על בגידת אהובתו. ב-1824 פרסם ארנסט אנשיץ, מורה ונגן עוגב בלייפציג, את הגרסה המוכרת לנו בספר שירים לבית הספר. גם אז הטקסט לא מדבר במפורש על עץ חג המולד: המנהג הוא שקשר אותו לחג.

כדורי הזכוכית באים מתורינגיה. לפי המוזיאון ההיסטורי הגרמני, קישוטי עץ מזכוכית מנופחת מיוצרים החל מ-1850 בערך בלאושה ובכפרים הסמוכים. הכדורים הראשונים צופו מבפנים בכסוף בעזרת עופרת מותכת, כדי להחזיר את אור הנרות. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 החליפה חנקת הכסף בהדרגה את העופרת.

קישוט אחד, לעומת זאת, אין בו שום דבר גרמני: מלפפון חג המולד. בארצות הברית מספרים שמשפחות גרמניות מחביאות מלפפון חמוץ מזכוכית בעץ, והילד שמוצא אותו מקבל מתנה נוספת. לפי סקר של YouGov שדווח ב-*New York Times*, 91% מתוך 2,057 הגרמנים שנשאלו מעולם לא שמעו על ה”מסורת” הזאת.