”הלילה שלפני חג המולד”: תולדות השיר שקבע את דמותו של סנטה קלאוס

איך הגיע השיר לעיתון בטרוי?

לפי הסיפור שנמסר במשפחת מור ושצוטט ב־Columbia Magazine, הכול מתחיל בערב חג המולד 1822, בבית גדול במנהטן ששמו צ'לסי האוס. קלמנט קלארק מור, פרופסור ליוונית ולעברית, מקריא בקול שיר שכתב לששת ילדיו. אין לו שום כוונה לפרסם אותו.

בין מקורבי המשפחה נמצאת הרייט באטלר, ידידה מטרוי, עיר קטנה על גדות ההדסון, מצפון לניו יורק. היא מבקשת רשות להעתיק את הטקסט. כעבור שנה בערך השיר נמצא בידיו של אורוויל ל. הולי, העורך הראשי של ה־Sentinel. באיזו דרך בדיוק? המקורות מהססים. מכתב משנת 1844 מהמו״ל נורמן טאטל אל מור מספר שהולי קיבל אותו מגברת סאקט, אשתו של דניאל סאקט. ההיסטוריון המקומי של טרוי, קרל ג'ונסון, משאיר את שתי האפשרויות פתוחות: הרייט באטלר או שרה סאקט.

העיתון מפרסם אותו ב־23 בדצמבר 1823 תחת הכותרת ”Account of a Visit from St. Nicholas”, ללא חתימה. בטרוי, לוח שהוצב ברחוב ריבר 225 מציין היום את מקום משרדי העיתון. הולי עצמו שומר על הסוד. רק ב־20 בינואר 1829 הוא רומז על המחבר ומציג אותו כג'נטלמן ”בעל ערך רב יותר כמלומד וככותב מרבים אחרים בעלי יומרות קולניות יותר”.

השיר עצמו אינו מחכה למחברו. עיתונים אחרים מדפיסים אותו שוב, שנה אחר שנה, לרוב ממש לפני חג המולד. הוא מתגלגל בלי שם, כמו שיר עם, וכל קורא שגוזר אותו מעיתונו תורם לקבע בבתים האמריקאיים ערב מוגדר מאוד: הלילה של 24 בדצמבר.

מי היה קלמנט קלארק מור?

קלמנט קלארק מור נולד ב־1779 ומת ב־1863. אביו, בנג'מין מור, היה נשיא קולג' קולומביה והבישוף האפיסקופלי של ניו יורק. הבן מסיים ראשון במחזור שלו בקולומביה, מפרסם את המילון העברי הראשון בארצות הברית ומכהן ארבעים וארבע שנים בחבר הנאמנים של האוניברסיטה. ב־1822 הוא מתמנה זה עתה לפרופסור לספרות יוונית ועברית בסמינר התאולוגי הכללי.

ה־Columbia Magazine מתאר את אחוזת המשפחה: כשלושים אקר במערב מנהטן, שסבו, יליד אנגליה, קרא להם צ'לסי. הבית בן שלוש הקומות עמד במקום שבו נמצאים היום הרחוב ה־23 המערבי והשדרה התשיעית. חלק מהאדמות האלה הוא היום פארק קלמנט קלארק מור, בפינת הרחוב ה־22 המערבי והשדרה העשירית.

מור סיפר שקיבל השראה מ”הולנדי שמנמן וסמוק לחיים” משכונתו, אולי הגנן שלו. הוא הכיר גם את וושינגטון אירווינג, שספרו ”תולדות ניו יורק”, שראה אור ב־1809 ויצא במהדורה חדשה ב־1821, מתאר ניקולאוס קדוש הולנדי עם מקטרת. האיש הקטן שבשיר, עם המקטרת הנעוצה בין שיניו והבטן הרועדת, חב הרבה לדיוקן הזה.

מדוע חתם על השיר רק ב־1844?

שמו של מור מופיע לראשונה ב־1837. באותה שנה מפרסם צ'רלס פנו הופמן את The New-York Book of Poetry בהוצאת ג'ורג' דירבורן, והשיר מופיע בו, בעמודים 217 עד 219, תחת השם ”Clement C. Moore”. מור עצמו כולל אותו בקובץ Poems שלו רק ב־1844, בהוצאת ברטלט ואלפורד. במכתב מאותה שנה הוא מסביר: הוא כתב את הטקסט ”לא כדי שיפורסם, אלא כדי לשעשע את ילדיי”, והוא תובע את הבעלות הספרותית עליו, ”קטן ככל שיהיה ערכה של בעלות זו”. פרופסור בסמינר שפרסם חיבורים מלומדים כנראה לא רצה להיות מוכר קודם כול בזכות חרוז ילדים.

מי באמת כתב את ”הלילה שלפני חג המולד”?

משפחה אחרת טוענת כבר יותר ממאה וחמישים שנה שהשיר הוא יצירתו של אביה הקדמון. הנרי ליווינגסטון הבן נולד ב־13 באוקטובר 1748 בפוקיפסי שעל ההדסון, ומת שם ב־29 בפברואר 1828. הוא שירת כמייג'ור במסע האמריקאי נגד קנדה ב־1775, ואחר כך הפך לחקלאי וכתב שירים קלילים, שפורסמו ללא חתימה או תחת האות ”R.” בלבד ב־New York Magazine וב־Poughkeepsie Journal. הוא מעולם לא טען לשיר, ואף הדפסה ידועה אינה נושאת את שמו.

התיק של ליווינגסטון נשען על זיכרונות. בניו צ'רלס ואדווין, וגם שכנה בשם אלייזה, סיפרו מאוחר יותר שאביהם הקריא להם את השיר כשירו שלו כבר ב־1807. המשפחה טוענת שהחזיקה בכתב יד מחוק ומתוקן בכתב ידו. הוא אבד, כך מספרים, בשריפה של בית בוויסקונסין.

1. 1807לפי זיכרונות ילדיו, הנרי ליווינגסטון הבן מקריא את השיר בחוג המשפחה.
2. 1823ה־Sentinel של טרוי מפרסם את השיר בלי שם מחבר, ב־23 בדצמבר.
3. 1828מות ליווינגסטון. בניו מספרים שמצאו בחדר העבודה שלו גזיר עיתון וטיוטה מחוקה.
4. 1837צ'רלס פנו הופמן מייחס את השיר לקלמנט ק. מור ב־The New-York Book of Poetry.
5. 1844מור מפרסם את השיר בקובץ Poems שלו.
6. 1859משפחת ליווינגסטון מגלה את טענתו של מור. אדווין מספר שאיבד את כתב היד בשריפה.
7. 1899נכדו של סידני ליווינגסטון מפרסם את הטענה הפומבית הראשונה בעיתון שלו בלונג איילנד.
8. 1920ה־Christian Science Monitor מקדיש כתבה לתזה של ליווינגסטון ב־4 באוגוסט.

ב־1999 פונה מרי ואן דוזן, צאצאית של ליווינגסטון, לדונלד פוסטר, פרופסור לאנגלית בקולג' ואסר ומומחה לזיהוי מחברים של טקסטים אנונימיים. ספרו Author Unknown, שיצא בהוצאת הנרי הולט ב־2000, מכריע לטובת ליווינגסטון. טיעוניו: המשקל האנפסטי, בן שלוש ההברות, שליווינגסטון השתמש בו לעיתים קרובות, שימוש לא שגרתי במילה ”all”, שמות האיילים ההולנדיים שמתאימים לאדם ממוצא הולנדי, ומור שנודע כמי ששנא טבק, ולכן לא היה שם מקטרת בפי גיבורו.

התשובה לא מאחרת לבוא. ההיסטוריון סטיבן ניסנבאום, מחבר The Battle for Christmas, קובע ב־2001 שמור הוא אכן המחבר: ”אני מאמין שזה הוא”. הוא ממקם את השיר בחוג של ג'ון פינטרד ושל נכבדי ניו יורק, שבנו לעצמם באותם ימים עבר הולנדי. סוחר כתבי היד סת' קלר והחוקר סקוט נורסוורת'י מפרסמים גם הם הפרכות מפורטות.

ב־2016 מפרסם מקדונלד פ. ג'קסון, לשעבר פרופסור באוניברסיטת אוקלנד שבניו זילנד, בהוצאת מקפרלנד מחקר בסגנונאות כמותית. המבחנים שלו משייכים את שיריו הידועים של מור למור, ואת שיר חג המולד ”באופן עקבי קרוב יותר” לשיריו של ליווינגסטון. ב־2023 מגיע טום א. ג'רמן למסקנה ההפוכה: מתוך שבעה עשר מבחנים שערך בתוכנה לזיהוי מחברים, שישה עשר מצביעים על מור. הוויכוח נותר פתוח, ולכל מחנה יש המספרים שלו.

למה קראו לאיילים דנדר ובליקסם?

ב־Sentinel של 1823 נקראים שמונת האיילים בסדר הזה: דאשר, דנסר, פרנסר, ויקסן, קומט, קיופיד, דנדר ובליקסם. שני השמות האחרונים אינם אנגליים. ”Donder en Blixem” בהולנדית פירושו ”רעם וברק”, קריאה עממית במשפחות ההולנדיות של מדינת ניו יורק.

אחר כך השמות משתנים. לפי השערה שמביא Mental Floss, בליקסם הפך לבליקסן כדי להתחרז עם ויקסן, ואז לבליצן בעטו של מור ב־1844. בעותקים שמור העתיק בכתב ידו בסוף ימיו כתוב ”Donder and Blitzen”. גם האנתולוגיה של אדמונד קלרנס סטדמן, An American Anthology, מאמצת את הצורה הזאת ב־1900. בתחילת המאה ה־20 דונדר הופך לעיתים קרובות לדונר.

שמונת האיילים האלה לא היו הראשונים. שנתיים קודם לכן, ב־1821, חוברת ניו־יורקית כבר הראתה אייל יחיד הרותם את המזחלת של ”Sante Claus”. השיר מ־1823 מוסיף עוד שבעה ונותן לכל אחד שם. את שושלת היוחסין הזאת אנחנו מספרים במאין באו האיילים של סנטה קלאוס, ואת הרתמה המלאה עם כל שמותיה באיך קוראים לאיילים של סנטה קלאוס.

מה שינה השיר בתולדותיו של סנטה קלאוס?

לפני 1823 לא היה למבקר של ניו יורק תאריך קבוע. ניקולאוס הקדוש, מצדו, הגיע לפי המסורת ב־6 בדצמבר, יום חגו. החוברת מ־1821 כבר דיברה על ערב חג המולד. השיר, כבר בשורתו הראשונה, חורט את התאריך הזה בזיכרונם של כל מי שלומדים אותו בעל פה: ”’Twas the night before Christmas”.

הטקסט קובע גם מהלך מדויק, כמעט רשימה של מחוות, שכמעט לא השתנה מאז. קראו אותו שוב ותמצאו:

• גרביים ”תלויות בקפידה ליד הארובה”, בתקווה לביקורו;
• ילדים ישנים שחולמים על סוכריות, והורים שזה עתה הלכו לישון;
• מזחלת זעירה ושמונה איילים קטנטנים שנוחתים על הגג;
• ירידה בארובה, בקפיצה אחת;
• שק צעצועים, גרביים שמתמלאות בשקט, ואצבע מונחת על צד האף כדי לעלות בחזרה;
• המראה לשמיים ואיחול לכולם לפני שהוא נעלם.

הכניסה דרך הארובה ראויה לתיק משלה, עם שורשיה באמונות הקשורות לאח הבית: פתחנו אותו בלמה סנטה קלאוס נכנס דרך הארובה. השיר גם תרם להפוך את המספר להורה ער, עד לסצנה שהילדים לעולם אינם רואים. זו עדיין נקודת המבט של רוב סיפורי חג המולד.

ולבסוף, הוא משרטט דמות זעירה. המבקר של 1823 הוא ”גמד זקן ועליז”, קטן מספיק כדי להיכנס למזחלת זעירה. יידרשו התחריטים של תומס נאסט, החל מ־1863, כדי לתת לו גובה של אדם. אנחנו מדברים על כך בהאם סנטה קלאוס הוא גמד? חקירה של מילה אחת משנת 1823, שמקדיש חלק לשאלת הגמד הזאת.

איך הפך השיר לטקס של ערב חג המולד?

ההצלחה עוברת דרך התמונה. ב־1855 מציירת בתו של מור, מרי ק. אוגדן, את צ'לסי האוס למהדורה מאוירת. בסביבות 1862 מפרסם המו״ל הניו־יורקי ג'. ג'. גרגורי גרסה מאוירת בידי פ. או. ק. דארלי, שעותק ממנה שמור באוסף הספרים הנדירים של ספריית הקונגרס. ב־1912 חותמת ג'סי וילקוקס סמית' על מהדורה שאפשר עדיין לקרוא בחופשיות בפרויקט גוטנברג. ב־1931 מגיע תורו של ארתור רקהאם, המאייר האנגלי של אגדות הפיות.

בזמן השפל הגדול, ב־1934, יוצר האמן הלמות' פ. תומס סדרת איורים לשיר במסגרת פרויקט של Public Works Administration, הסוכנות הפדרלית לעבודות ציבוריות של הניו דיל.

בקולומביה, האוניברסיטה של מור, חגיגת ה־Yule Log השנתית כוללת זה זמן רב הקראה של השיר. במיליוני משפחות הסצנה חוזרת בכל 24 בדצמבר, לרוב בשעת השינה. יש הורים שממשיכים מיד במבט במעקב אחרי סנטה קלאוס כדי לבדוק היכן המזחלת.

האם השיר תורגם?

כן, פעמים רבות. בצרפתית הוא מוכר בשמות ”Une visite de saint Nicolas” או ”La Nuit avant Noël”, והשורה הראשונה שלו הופכת ל”C’était la nuit avant Noël”. ויקיפדיה מונה כעשרים גרסאות בשפות אחרות, מגרמנית ועד יפנית. ב־2013 אף כתבה המלחינה הצעירה אלמה דויטשר לחן לטקסט המקורי.

איפה אפשר לראות את כתבי היד?

מור העתיק את שירו בכתב ידו לחברים, בסוף ימיו. ידועים ארבעה עותקים בכתב ידו. שלושה נמצאים במוזיאונים, ביניהם החברה ההיסטורית של ניו יורק (New-York Historical Society), האגודה המלומדת שג'ון פינטרד ייסד ב־1804. הרביעי, שנחתם ב־1860 וניתן במתנה לחבר, נמכר בדצמבר 2006 תמורת 280,000 דולר, באמצעות בית המכירות הפומביות Heritage Auctions, למנהל בכיר בחברת מדיה שזהותו לא נחשפה.