בכל דצמבר אותה שאלה חוזרת לארוחות המשפחתיות: האם אנחנו עושים טוב לילד כשאנחנו מספרים לו שסנטה קלאוס קיים, או שאנחנו משקרים לו? יש מי שרואים בזה בית ספר לדמיון, ויש מי שרואים בזה הטעיה שהמבוגרים מארגנים. שני המחנות אוהבים לצטט ”מחקרים”.
המחקרים האלה קיימים, אבל הם לא תמיד אומרים את מה שמייחסים להם. המדריך הזה מסכם את מה שהפסיכולוגים מדדו בפועל, מסקירת המחקרים של אנג'לין לילארד על משחקי ”כאילו” משנת 2013 ועד הניסויים של ג'קלין וולי על האופן שבו ילדים מחליטים מה אמיתי. לנתונים על הגיל שבו האמונה נגמרת ועל האמון בהורים, ראו את המאמר שלנו באיזה גיל ילדים מפסיקים להאמין.
מה המחקר יכול לומר על סנטה קלאוס?
נתחיל במגבלה כנה: אף מחקר לא עקב במשך עשרים שנה אחרי ילדים שהאמינו בסנטה קלאוס ואחרי ילדים שמעולם לא האמינו בו, כדי להשוות את בריאותם, את הצלחתם או את האמון שלהם בהוריהם. ניסוי כזה גם כמעט בלתי אפשרי, כי אי אפשר להגריל את המסורות של משפחה.
מה שהחוקרים כן בדקו הם חלקים מהבעיה. איך ילדים בני 4 עד 8 מבחינים בין המציאותי לדמיוני? האם משחקי ”כאילו” עוזרים להם לחשוב? האם חברים דמיוניים הם סימן לבדידות? ומה הם מרגישים כשהם מגלים את האמת? בנקודה האחרונה, המחקר של קנדיס מילס ותליה גולדשטיין שפורסם ב-2023 לא מצא ”אובדן דרסטי של אמון” בהורים.
סנטה קלאוס נמצא בצומת של כל אלה. זה סיפור שמבוגרים אמינים מספרים, שנתמך בראיות מוחשיות (כוס החלב הריקה, המתנות מתחת לעץ), ושהילד כמעט תמיד מפרק בעצמו בסופו של דבר, בסביבות גיל 8 בממוצע. כל חלק במחקר מאיר צד אחר של החוויה הזאת.
האם האמונה בסנטה קלאוס מפתחת את הדמיון?
זה הטיעון הנפוץ ביותר, והוא ראוי לבדיקה מקרוב. ב-2013 סקרו אנג'לין לילארד וחמישה עמיתים מאוניברסיטת וירג'יניה, בכתב העת Psychological Bulletin, עשרות מחקרים על משחקי ”כאילו”. המסקנה שלהם מפתיעה: הנתונים הקיימים ”אינם תומכים בטענות סיבתיות חזקות” על חשיבותו הייחודית של המשחק הזה להתפתחות, ונדרשים מחקרים רבים וטובים יותר.
המחברים לא אומרים שמשחק דמיוני חסר תועלת. הם מבחינים בין שלוש השערות: משחק ”כאילו” הוא הכרחי, או שהוא דרך אחת מני רבות לאותן התקדמויות, או שהוא מלווה את ההתפתחות בלי לגרום לה. לגבי חשיבה, ההשערה השנייה ”נתמכת בבירור”: העמדת פנים עוזרת, אבל גם פעילויות אחרות עוזרות.
כיוון רציני: ה”מה אם…”
ב-2012, באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, הראו דפנה בוכסבאום ואליסון גופניק ל-52 ילדים בני 3 ו-4 ”מכונת יום הולדת” שניגנה ”היום יום הולדת” כשהניחו עליה חפץ שנקרא ”זנדו”. הילדים שבמשחק ”כאילו” עם קופסה פשוטה ושתי קוביות שמרו על חוק המכונה, ענו טוב יותר גם על שאלות כמו ”ומה אם זה לא היה זנדו?”. הקשר נשמר גם כשהביאו בחשבון את הגיל ואת התפקודים הניהוליים.
ב-2016 חילקו רייצ'ל תיבודו ועמיתיה באקראי ילדים בני 3 עד 5 בין משחק דמיוני מונחה (מסע לירח, למשל), משחק לא דמיוני (שירים, כדור מסתובב) והשגרה הרגילה בכיתה, 15 דקות ביום במשך חמישה שבועות. הקבוצה הדמיונית השתפרה בזיכרון העבודה לעומת קבוצת המשחק הלא דמיוני, אבל לא באופן ברור לעומת הכיתה הרגילה, ובעיכוב התגובה לא השתנה דבר.
האם האמונה בסנטה קלאוס הופכת ילדים לפתיים?
ב-1995 טען הביולוג ריצ'רד דוקינס במסה שילדים פתיים מטבעם, מוכנים להאמין כמעט לכל דבר, ושלפתיות הזאת אף היה יתרון אבולוציוני. ג'קלין וולי, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טקסס באוסטין, הקדישה חלק ניכר מהקריירה שלה לבדיקת הרעיון הזה. התוצאות שלה סותרות אותו.
במעבדה שלה שמעו ילדים על בעלי חיים לא סבירים. הם האמינו יותר כששומר בגן חיות טען שבעל החיים קיים מאשר כשטבח אמר זאת. כבר מגיל 4 הם שפטו בעל חיים מומצא, ה”סרניט”, כמציאותי יותר כשהוצג בהקשר מדעי מאשר באגדה. ילדים שוקלים אפוא מי מדבר, ובאיזו מסגרת.
במקרה של סנטה קלאוס, כל האותות מצביעים לאותו כיוון. המבוגרים שהילד סומך עליהם יותר מכולם אומרים זאת, הטלוויזיה מאשרת, ובבוקר ה-25 בדצמבר כוס החלב ריקה והעוגיות אכולות למחצה. וולי מדווחת ש-83% מהילדים בני 5 במחקרים שלה חושבים שסנטה קלאוס אמיתי. עם כל כך הרבה ראיות, היא כותבת, דווקא חוסר האמונה היה לא רציונלי.
כשהם מאמינים בסנטה קלאוס, ילדים בעצם מתרגלים את יכולות החשיבה המדעית שלהם.
אותו היגיון מסביר את סוף האמונה. ב-2009 הראו אנסלי טאלוס ווולי שילדים בני 6 יודעים להסתמך על רמזים כדי לקבוע שבעל חיים לא מוכר הוא אמיתי, ולהתייחס להיעדר רמזים כאי ודאות, דבר שבני 4 עדיין לא עושים באופן אמין. הילד שבסוף מחשב כמה ארובות צריך לבקר בלילה אחד משתמש בדיוק בכלי שהשחיז בזמן שהאמין.
ילד שעדיין מאמין בסנטה קלאוס, האם הוא חולמני מדי?
הורים רבים חוששים שילד בן 8 או 9 שעדיין מאמין ”חי בבועה”. המחקר על חברים דמיוניים מזמין לפרופורציות. ב-2004 עקבו מרג'ורי טיילור (אוניברסיטת אורגון) וסטפני קרלסון (אוניברסיטת וושינגטון) אחרי 100 ילדים שפגשו בגיל 3 או 4, ושבו אליהם שלוש שנים מאוחר יותר. בגיל 7, ל-65% מהם היה בשלב כלשהו חבר דמיוני.
החברים האלה לא היו נחלתם של הקטנטנים בלבד: 31% מהילדים בגיל בית הספר שיחקו עם חבר כזה בזמן המחקר, לעומת 28% בגיל הגן. כמעט 27% תיארו חבר שהוריהם לא ידעו עליו דבר. קרלסון סיכמה: חבר דמיוני הוא דבר נורמלי אצל ילד בגיל בית הספר, והוא מופיע אצל כל סוגי האישיות.
המחקר אף מצא את ההפך ממה שחוששים ממנו. ילדים שכמעט אף פעם לא נכנסו לנעליה של דמות אחרת קיבלו ציונים נמוכים יותר בהבנת רגשותיהם של אחרים. משחק דמיוני, לדברי קרלסון, מאפשר להתאמן על מצבים חברתיים, למשל על סכסוכים, בלי סיכון גדול.
לגרום לילד להאמין בסנטה קלאוס, האם זה לשקר לו?
זה לב הוויכוח האתי. בנובמבר 2016 פרסמו הפסיכולוג כריסטופר בויל (אוניברסיטת אקסטר) והחוקרת קתי מקיי (אוניברסיטת ניו אינגלנד, באוסטרליה) בכתב העת The Lancet Psychiatry מסה קצרה בשם ”A wonderful lie”, שקר נפלא. הטיעון שלהם: כל הילדים יגלו בסופו של דבר ששיקרו להם במשך שנים, ועלולים לתהות מה שווים שאר דבריהם של המבוגרים.
יש להטיל ספק במוסריות שבגרימה לילדים להאמין במיתוסים כאלה.
מדובר במאמר דעה, לא במחקר, ושני המחברים מודים ששקר לילד יכול לפעמים להיות מוצדק, למשל כדי לנחם אותו על מות חיית מחמד. וולי עונה להם שאין שום נתון שמראה שהאמונה, ואחריה הגילוי, פוגעים באמון בהורים באופן משמעותי. הסקרים שנערכו מאז, המפורטים במאמר שלנו על הגיל שבו האמונה נגמרת, נוטים דווקא לצדה.
יש גם דרך אחרת להסתכל על הדברים. ב-1952, ב”סנטה קלאוס המוצא להורג”, ציין קלוד לוי-שטראוס שהמבוגרים לא מאמינים בסנטה קלאוס אבל מעודדים את הילדים להאמין בו, וראה בכך מעין טקס משותף ולא הטעיה רגילה. משפחות רבות חוות את זה כך: משחק שהילד מגלה יום אחד את מה שמאחורי הקלעים שלו, ולעיתים קרובות ממשיך להשתתף בו.
האם כדאי להשתמש בסנטה קלאוס כדי שהילד יתנהג יפה?
”אם לא תתנהג יפה, סנטה קלאוס לא יבוא.” המשפט כל כך עתיק שהוא מופיע בשירים, מ-”Santa Claus Is Comin' to Town” ב-1934 ועד פר פואטאר, הדמות המפחידה שמלווה את ניקולאוס הקדוש בלוריין. ובכל זאת, אף מחקר ניסויי לא מדד אם האיום הזה באמת גורם לילדים להתנהג יפה יותר, ולכמה זמן.
ההורים עצמם לא שמים את הטיעון הזה בחזית. בסקר שפרסם ב-2025 הצוות של קרל רוזנגרן בקרב 486 הורים אמריקאים, הסיבות השכיחות ביותר לעידוד האמונה בסנטה קלאוס היו שהיא ”חלק נורמלי מהילדות” ושהיא כיפית. ”התנהגות פרו-חברתית” הגיעה רק הרחק מאחור, ונזכרה בפי כ-12% מההורים שנשאלו.
בויל ומקיי ציינו מצדם שסוכנות בקוטב הצפוני שממיינת ילדים לטובים ולשובבים היא דבר מטריד משהו, כשמסתכלים עליה בעיניים של מבוגר. הביקורת הזאת מכוונת בעיקר לשימוש בסנטה קלאוס כמשגיח. אותו ויכוח מקיף את הגמד שעל המדף, שלו הקדשנו מדריך להורים.
- שמרו את רשימת הילדים הטובים למשחק, בלי להפוך אותה לאיום יומיומי בדצמבר.
- דברו ישירות עם הילד על מה שאתם מצפים ממנו, בלי לעבור דרך מתווך קסום.
- השתמשו בגלאי הילדים הטובים שלנו כרגע של צחוק משותף, לא כפסק דין.
ומה עם משפחות שלא חוגגות את סנטה קלאוס?
הן קיימות, ויש להן את הסיבות שלהן. בסקר של צוות רוזנגרן מ-2025, 85% מההורים עודדו את האמונה בסנטה קלאוס. בקרב אלה שלא עשו זאת, הנימוקים הנפוצים ביותר היו הסירוב לשקר, אחר כך הדת, ואחר כך הרעיון שאין לקדם דברים שאינם אמיתיים. הורה אחד שרואיין על ידי אותו צוות אמר זאת בפשטות: ”אנחנו לא רוצים לשקר לו.”
לנימוק הדתי יש היסטוריה ארוכה בצרפת. ב-23 בדצמבר 1951 נשרפה בובה של סנטה קלאוס ברחבה שלפני קתדרלת סן-בניין בדיז'ון, לעיני ילדים: חלק מאנשי הכמורה האשימו אותו ב”הפיכת” חג המולד לפגאני. זה האירוע שלוי-שטראוס ניתח בשנה שלאחר מכן.
שום דבר במחקר לא מאפשר לומר שילד שגדל בלי סנטה קלאוס יהיה פחות דמיוני. הסקירה של לילארד מזכירה שמשחק ”כאילו” הוא רק דרך אחת מני רבות, ולמשפחות האלה יש דרכים אחרות: אגדות, תחפושות, ניקולאוס הקדוש ב-6 בדצמבר, אבוס ופסלוני חג המולד. הנקודה הרגישה נמצאת במקום אחר, בבית הספר.
איך לחוות את סנטה קלאוס בצורה בריאה?
גם אם המחקר לא מכריע ב”האם”, הוא שופך הרבה אור על ה”איך”. המחקר של מילס וגולדשטיין מצא שקידום נלהב מאוד של המיתוס על ידי ההורים הלך יד ביד עם יותר רגשות שליליים ברגע הגילוי. האמונה נחווית טוב יותר כשהילד שומר על השליטה בחשיבה שלו.
- השאירו את השאלות פתוחות: ”ומה אתה חושב?” מכבד את החוקר הקטן שמתעורר, כפי שמראות העבודות של וולי.
- הימנעו מהסלמה של ראיות מזויפות: עקבות מגפיים בפיח, שיחות טלפון מזויפות, הפקות מורכבות יותר ויותר כשהילד מתחיל לפקפק.
- השקיעו במה שנשאר אמיתי גם אחרי הגילוי: לכתוב מכתב לסנטה קלאוס, לעקוב אחר מסלולו עם מעקב אחרי סנטה קלאוס שלנו, לפתוח בכל בוקר את לוח האדוונט.
- השאירו את סנטה קלאוס בצד של הנדיבות ולא בצד של ההשגחה.
- התכוננו להמשך: המדריך שלנו איך לספר את האמת על סנטה קלאוס מציע משפטים לפי גיל.
כשהשאלה מגיעה לבסוף, העבודה כבר נעשתה. ילד שהוזמן לחשוב, ולא לציית, מגלה את האמת כמו חידה שנפתרה. בין 87% ל-95% מהמבוגרים שנשאלו על ידי מילס וגולדשטיין רצו להעביר את המסורת לילדיהם שלהם: אצל רובם, הזיכרון נשאר טוב.
מקורות
- Lillard ועמיתים, ”The impact of pretend play on children's development: A review of the evidence”, Psychological Bulletin, 2013
- Buchsbaum, Bridgers, Skolnick Weisberg ו-Gopnik, ”The power of possibility”, Philosophical Transactions of the Royal Society B, 2012
- British Psychological Society, Research Digest, על Thibodeau ועמיתים, Journal of Experimental Child Psychology, 2016
- Jacqueline Woolley, ”Why children believe (or don't) that Santa Claus exists”, The Conversation, פורסם מחדש ב-Bangor Daily News, 2016
- Tullos ו-Woolley, ”The development of children's ability to use evidence to infer reality status”, Child Development, 2009
- University of Washington, Two-thirds of school-age children have an imaginary companion by age 7, 2004
- University of Exeter, Should parents lie to children about Santa?, 2016 (Boyle ו-McKay, The Lancet Psychiatry)
- Yoo, Jiang ו-Rosengren, ”Why Santa but not witches?”, Frontiers in Developmental Psychology, 2025
- Bernard Quaritch, תיאור של ”Le Père Noël supplicié”, Claude Lévi-Strauss, Les Temps modernes, 1952
- University of Texas at Dallas, ”Yes, Virginia, About Santa…”: Expert Explores Shifts in Belief, 2023 (Mills ו-Goldstein)
